תמונות מחיי משפחה


יצירות מאוספי בנק דיסקונט ואמנים בני זמננו

כל המשפחות המאושרות דווקא אינן דומות זו לזו - בניגוד למה שחשב אולי לב טולסטוי, כשכתב את "אנה קרנינה". אושר וסבל אינם גורמים מבחינים, ממש כפי שמוצא עדתי, מסורת או תרבות הם רק מאפיינים חיצוניים, שטחיים, ואילו מתחת לפני השטח כל משפחה היא עולם ומלואו. בכל משפחה רוחשים חיים ומתחים, שמחות ומכאובים; מערכות יחסים מתפתחות ומשתנות, הגבולות נפתחים ונמתחים או מסתגרים בתוך עצמם. בכל משפחה מתקיימים בה-בעת חוקים אנושיים אוניברסליים לצד חוקיות פנימית, בשפה פרטית, הידועה רק לבני הבית. ואפילו להם, לבני הבית, חלק מהדברים הברורים מאליהם נובעים מכוח נסתר, כחוק טבע או כרצף גנטי - קודים שאנו מצייתים להם מבלי דעת והם מגדירים אותנו.

ומנגד אפשר לומר שכל המשפחות דומות זו לזו: המשפחה היא יחידת בסיס, מקור לשייכות, נקודת התייחסות המעצבת את מבטנו על העולם, מטען לדרך. בכולן מתנהל מחול יום-יומי של קִרבה וריחוק, תלות ועצמאות, אהבה, דאגה, חמלה, כעס, עצב ואושר. מדינת ישראל היא קיבוץ גלויות, אך מעבר לפערים החברתיים והבדלי התרבות בין בני עדות ודתות שונות, המשפחה היא נושא המעסיק את כולנו ועולה גם בעבודות האמנים מימים ימימה. ייצוגים השאובים מתוך האלבום המשפחתי, נוסטלגיה והתרפקות לצד התעמתות ביקורתית עם האידיאה הלאומית-משפחתית, ממשיכים להזין את היצירה האמנותית.

התערוכה מציגה מבחר חוצה עשורים וביוגרפיות של אמנים המתייחסים למבנה המשפחתי במלוא יופיו, מטעניו וגווניו השונים. יצירות מופת מאוסף בנק דיסקונט, חלקן של אמנים שאינם עוד בינינו, פוגשות עם עבודות של אמנים צעירים בני זמננו. לכל אלה משותף ההקשר המשפחתי האישי שמטביע האמן ביצירה.

כל משפחה היא דיוקן, וכשם שאין שני אנשים זהים בכול, גם הדמיון המשפחתי עשוי לתעתע, כפי שמדגימה עבודתו של גרי גולדשטיין. בעבודות של מאיר פיצ'חדזה, פנחס ליטבינובסקי או יוסל ברגנר, כמו גם באלה של טלי נבון ועמית קבסה, ניתן לראות את המקום הרגיש והפגיע שממנו מגיע האמן כילד. סצנות משפחתיות של סעודה או התכנסות חגיגית נמצאות בציורי יוחנן סימון ומשה קסטל וכן אצל עידו מרקוס ואביר סולטן. מצבי קִרבה וקשר משפחתי טעון מופיעים בעבודות של פמלה לוי, של נורית דוד וזויה צ'רקסקי. פבל וולברג וסמירה והבי מתייחסים בתצלומיהם לחתונה כלרגע מכריע, מכונן, בחיי משפחה. אסד עזי מתייחס לדמות האב, ויהודית שרייבר מתבוננת בדורות של אימהות במשפחה אחת. מוטיב האם והילד העובר כחוט השני בתולדות האמנות, שב ומופיע כאן בין היתר בעבודות של יחזקאל שטרייכמן ושל רונית ברנגה, שעבודת הפיסול שלה מיטיבה להמחיש את השבריריות של הקשר. ואילו מירב הימן והילה בן ארי מתייחסות למאמץ המשפחתי לשמור על איזון עדין, מעין אקרובטיקה של חיי היום-יום, שבהם בני המשפחה תלויים זה בזה במערך כוחות ותפקידים המחייב תמיכה הדדית, אמון ותושייה, כמו גם הומור בריא ויצירתיות.

 

אוצרות התערוכה: שולמית נוס, חגית פלג רותם

מ- 18 באוקטובר 2018