חפץ לב


כשהמעצב יעקב קאופמן היה ילד, הוא רצה שהוריו יקנו לו כינור. אולם, הוא לא לקח בחשבון שאם קונים כינור, צריך גם ללמוד לנגן. ״זה לא מה שעניין אותי: אני רציתי את האוביקט. אבל זה את זה הבנתי אחר כך: רציתי שיהיה לי משהו יפה. הכמיהה למשהו אסתטי היא שהניעה אותי, לא הרצון לנגן״.

 

ואמנם, הכמיהה לאסתטיקה היא מוטיב חוזר בעבודותיו של קאופמן, מהמעצבים הוותיקים והחשובים בישראל (נולד בשנת 1945 ועלה לישראל מפולין ביחד עם משפחתו כשהיה בן 12). עבודותיו, שמתאפיינות בחצייה חוזרת ונשנית של קו התפר בין עיצוב ואמנות, נדמות לא פעם כהרהור פילוסופי על אודות תהליך העיצוב. התערוכה ״חפץ לב״ היא דוגמה להרהור כזה, המשך למחקר הצורני־עיצובי שקאופמן הציג בתערוכות קודמות שעסקו בין השאר בטבעות, בשרפרפים, בפיגורינות, בגופי תאורה, בחתולים ועוד. 

 

העיסוק של קאופמן בצורה האיקונית של לב החלה באופן מקרי, בעודו מתעסק במבנים שננעלים, סוגיה עיצובית וטכנית שמעסיקה אותו מזה 30 שנה. לאחר שיצר מבנה ננעל אקראי, הוא שם לב לפתע שהמבנה נראה כמו לב. הפעולה האקראית, שעסקה יותר במבנה ופחות בסמל, הפכה ליצירה אינטואיטיבית של כ־100 לבבות, שנוצרו בעזרת בחוט ברזל שחור בעובי 1.4 מ״מ, מהסוג שאפשר למצוא באתרי בנייה.

 

ברובד הגלוי - המשחקי והפואטי - קאופמן מציג את הפרשנות המאוירת שלו בתלת־ממד לאחד הסמלים הקיטשיים והשחוקים ביותר: מיכל מחורר, כוכב, פנים, מיקי מאוס, סיכה, קקטוס, נורת ליבון, קתדרלה, ינשוף, תפוח, עפיפון, פיל, שפתיים, ישבן ופטמה. ברובד השני, תחת השאלה מתי צורה הופכת ללב, אפשר לראות באוביקטים שמוצגים בתערוכה מחקר מבני של פירוק והרכבה. במשחקים של פוזיטיב ונגטיב, סימטריה וא־סימטריה, פרספקטיבות ומבטים, המשותף לכל הלבבות הוא העיסוק בתהליכים ובהיתכנויות; במבנים שיש להם סוף והתחלה; בשאלות מתי משהו מתחיל, מתי הוא נגמר ואיך הוא מתפתח. ממש כמו סיפור אהבה.

 

אוצר: יובל סער

עד: 2 בפברואר 2019

 

 להאזנה לטקסט המידע אודות התערוכה, לחץ כאן

ההקלטות באדיבות הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות  קריאה