טחנת הקמח


לרגלי תל-קסילה נבנתה טחנת קמח מסוג הארובה, ששוחזרה על-פי טחנות שפעלו בצפון הארץ.

המים להפעלתה מוזרמים מראש המדרון של תל-קסילה באמה (אקוודוקט), שחלקה נישא על קשתות ועמודים. מעל הטחנה מתפצלת האמה לשתי זרועות, המוליכות את המים אל פתחי שתי הארובות.

המים נופלים בארובות מגובה 7 מ' ומתפרצים מהמרזבים המותקנים בתחתיתן, במנהרה הבנויה מתחת לחדר הטחינה. המרזב כוון כך, שהזרם יכה בגלגל הכפות הגדול, העשוי ברזל. המים מסובבים את הגלגל והוא מניע בעזרת ציר אנכי את אבן הריחיים, המותקנת בחדר הטחינה. לאחר שסובבו את גלגל הכפות זורמים המים אל מחוץ לטחנה. משם אנו שואבים אותם לראש התל לשימוש מחודש.




אבני ריחיים גדולות מאבן בזלת מותקנות בחדר הטחינה. האבן התחתונה (שכב) קבועה במקומה ואילו העליונה (רכב) מסתובבת במהירות רבה וטוחנת את הדגן. הטוחן שופך גרגרי תבואה למכל עץ, התלוי מעליהן, ומהמשפך שבתחתיתו הם ניגרים באטיות לתוך הרווח שבין האבנים ונטחנים. הקמח נאסף במתקן המטויח, שנבנה סביב הריחיים.


בטחנת קמח זו ניתן לטחון 50-30 ק"ג תבואה בשעה לעומת 1 ק"ג בלבד בריחיים של יד לכן הייתה המצאת "ריחיים של מים" מהפיכה בחיי האדם. לטחנות הקמח הגיעו חקלאים ממרחקים כדי לטחון את דגנם. הם שילמו לטוחן עשירית מהקמח בשכרו. סביב הטחנה, עת חיכו הלקוחות לתורם, התפתח הווי מיוחד והיא הפכה למרכז חברתי וכלכלי רב חשיבות.