תל-קסילה


במרכז המוזיאון מתנשא תל קסילה שהינו אחד מאתרי העתיקות המעניינים והחשובים שנחפרו באזור תל-אביב. בשנות ה-40 נתגלו על פני התל שני שברי חרסים ועליהם כתובות עבריות מתקופת בית ראשון. החרסים עוררו עניין רב, ובעקבות גילויים החלו החפירות הארכיאולוגיות בתל בשנת 1948 על ידי פרופ' בנימין מזר, והן נפסקו בראשית שנות ה-90.

בחפירות נחשפו שרידי עיר נמל קדומה שנוסדה במקום בידי הפלישתים במאה ה -12 לפנה"ס, על קצה רכס כורכר, בסמוך לאפיק הירקון. העיר הפלישתית חרבה בשרפה עזה במאה ה-10 לפנה"ס, ככל הנראה בידי דוד המלך, אולם היישוב חודש ואף הוסיף להתקיים בתקופות מאוחרות יותר. בשיא פריחתה, במאה ה-11 לפנה"ס, הייתה העיר הפלישתית מרכז שוקק חיים ובנוי בצפיפות על פי תכנון מדוקדק: רחובות מצטלבים הפרידו בין גושי בניינים ויצרו חלוקה לרובעי מגורים ומלאכה ומתחם מקודש. תכנית העיר מעידה על מסורת של חיים עירוניים ותכנון אורבני.

  

מרכז הפולחן

במרומי התל נחשף המתחם המקודש של העיר הפלישתית. במקום נתגלו שרידי שלושה מקדשים שנבנו האחד על גבי השני, וכל אחד מהם היווה הרחבה של קודמו, דבר המעיד כנראה על גידול במספר התושבים בעיר. המקדשים נבנו מלבני בוץ שיובשו בשמש, קירות הלבנים טויחו ולאורכם נבנו ספסלים נמוכים. על גבי רצפות המקדשים ובמיוחד בסמוך לבמה ובתאי האחסון, נמצאו כלי מנחה ופולחן רבים, ביניהם כלים מיוחדים ונדירים. לצד המקדש המרכזי נחשף מקדש קטן נוסף אשר שימושו אינו ברור. יתכן שמקדש זה שימש לפולחן של אל משני או של בת זוגו של האל העיקרי, שזהותו אינה ידועה. אפשרות נוספת היא, שהמקדש שימש מעין "קפלה" פרטית לשליט העיר. בחצר המקדש המאוחר נחשף מזבח עולה ומסביבו נתגלו שכבות אפר ובתוכן עצמות כבשים, עיזים, פרות, סוסי יאור וגמלים ששימשו ודאי קורבנות ונאכלו במקום.

 

כלי החרס

בין כלי החרס הרבים שנתגלו בחפירות, מצויים כלים פלישתיים שנעשו במקום. עיקר הצורות והעיטורים הדו-גוניים שאולים מתרבות העולם האיגאי. יחד עם הקרמיקה הפלישתית נמצאו גם כלים אחרים אופייניים לתקופה, שנעשו על פי מסורות שמקורן בתרבות הכנענית, ביניהם כלים רבים מחופים אדום, ממורקים ומעוטרים בצבע שחור.

 

הפלישתים

הפלישתים היו אחד מ"גויי הים". הם הופיעו בארץ-ישראל בראשית המאה ה-12 לפנה"ס, ולא ניתן לקבוע בוודאות את ארץ מוצאם. על פי התנ"ך מקורם בכרתים. הממצאים הארכיאולוגיים מלמדים כי לתרבותם הייתה זיקה עמוקה לתרבות המיקנית של יוון בתקופת הברונזה המאוחרת ולאי קפריסין, שהיה תחנתם האחרונה בדרכם לארץ-ישראל. יתכן, כי מוצאם היה ביוון ובאיים האיגאיים, וכי הם הגיעו למזרח עקב גלי חורבן שעברו על התרבות המיקנית בשלהי תקופת הברונזה. תעודות ששרדו מימי רעמסס השלישי, מלמדות כי פלישתם, הן בדרך הים והן בדרך היבשה, הותירה אחריה חורבן והרס.

 

"ופלשתים לקחו את ארון האלהים ויבאהו מאבן העזר אשדודה" (שמואל א ה: א).

הפלישתים התיישבו בתחום "פלשת" - מהירקון ועד לנגב הצפוני. סיפורי המקרא עוסקים במערכת היחסים ששררה בינם לבין שבטי ישראל. המחקר הארכיאולוגי משלים את ידיעותינו על הפלישתים. תחילה שרתו כנראה כשכירי חרב במצודות הממשל המצרי בכנען. באמצע המאה ה-12 לפנה"ס, כשהתמוטט השלטון המצרי, נהפכו הפלישתים לשליטי ערים. התנ"ך מספר על חמשת סרני הפלישתים, היושבים בעזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון.