בתי הקפה של תל-אביב


בתי הקפה של תל-אביב

 

התערוכה בתי הקפה של תל-אביב ,1920 - 1980 שופכת אור על חיי החברה והתרבות בתל-אביב, תוך התמקדות בבתי הקפה הנבחרים - סגנונם האדריכלי, עיצובם הפנימי, בעליהם ויושביהם, תרבות הישיבה והבילוי בהם, התפריט והשירות, השפעתם על תל-אביב כעיר חדשה, מודרנית וקולטת עליה.

בתערוכה מוצגים מודעות, כרזות, תצלומים נדירים, חפצים של בתי קפה (מחזיקי כוסות מקוריים, ספלים, מפות וכד'), עבודות אמנות שנעשו בבתי קפה (ציורים של יושבי בתי הקפה, רישומים של אמנים שנעשו בבתי קפה מסויימים וכן שני ציורי קיר מקוריים שתלו ב"כסית" האחד של יוסל ברגנר והשני של אורי ליפשיץ), סקיצות אדריכליות מקוריות ועוד.

התפתחות בתי הקפה של תל אביב התקיימה בד בבד עם התפתחותה הכלכלית והתרבותית של העיר. חלקם זכורים עד היום כאתרים מיתולוגיים שטבעו חותם עמוק בהסטוריה של תל אביב. אם נזכיר מעטים מהם: "כסית", "ורד", "פינתי", "נגה", "שלג לבנון", "קפה שניר", "חרמון", "קזינו גלי אביב", "אררט", "גינתי ים", "דיצה", "פילץ", "רוול"  ועוד ועוד.
 

במחצית השניה של שנות העשרים, בעקבות העליות השלישית והרביעית, נפתח מספר נכבד של בתי קפה במרכז העיר דאז - רחוב הרצל וסביבותיו - שנועדו למעמד הבורגני, כמה בתי קפה יוקרתיים שהיו חביבים על בני המעמד הבינוני והגבוה ובתי קפה ששירתו בעיקר את הבורגנות הזעירה. בכולם ניכרה השפעה אירופאית אולם הם היו שונים מאוד זה מזה.
מאמצע שנות העשרים אולם בעיקר בשנות השלושים צצו בתי קפה רבים לאורך חוף הים, בעקבות התפתחות בתי המלון היוקרתיים. בתי קפה אלה שימשו למנוחה ולבילוי קליל וכמה מהם קיימו מופעי קברט והצגות של התיאטראות הסאטיריים - "אף על פי", "לי לה לו" ועוד.
במהלך שנות השלושים וראשית שנות הארבעים חלה "מהפיכת בתי הקפה". הצפון החדש של העיר - רחובות אלנבי, בן יהודה ודיזנגוף התמלאו בתי קפה. בתי קפה אלו הביאו עמם תרבות בילוי חדשה שהתבטאה בהופעה מוקפדת ואופנתית, ישיבה עם הפנים אל הרחוב הסואן, מוסיקה ונשפי ריקודים סלוניים, תפריט מגוון ואיכותי ושירות מקצועי.

בשנות השלושים נערכו בבתי קפה רבים נשפי ריקודים. אלה עוררו את חמתו של ביאליק שהתרגז למראה הזוגות הרוקדים ב"קלוב הכחול": "איזו ריקנות!", הוא כתב. "איזה חוסר טעם!...נביבות וריקנות הנפש". את הנשפים ליוו תזמורות ג'אז מקומיות ובחלקם אף חולקו פרסים למיטיבים לרקוד: מצלמה או סלסלת שי ובה בקבוק שמפניה, שוקולד וסיגריות.

בעלי בתי הקפה הקפידו על  חזות אסתטית יפה וגייסו אדריכלים ומעצבים לתכנון המקום. באותה מידה הקפידו על תפריט איכותי ומגוון. השולחנות היו מכוסים במפות, כלי האוכל היו משובחים. התפריט כלל עוגות משובחות, משקאות קרים, חמים וחריפים, ארוחות בוקר, צהרים וערב. סוגי הקפה היו מגוונים כבר אז: קפה מקולומביה, ברזיל וקוסטה ריקה, קפה טורקי, קקאו, מילק שייק וקפה קר, "קפה אכספרסו" או מוקה אספרסו. מרכיב חשוב בתפריט היו הגלידות במיגוון רחב ואיכות גבוהה. במודעות שפרסמו בתי הקפה הודגש כי "העוגות שלנו נאפות בעצם ידינו בחמאה טבעית באחריות". ולעוגות, כמובן, התווספה "שלגזנה" (קצפת).

לרבים מבתי הקפה היה אפיון משלהם שנבע ממבקריהם הקבועים - חבורות ספרותיות, אמנים, עורכי דין, אישי ציבור, פקידי מימשל ועיריה, אנשי עסקים, עתונאים, יוצאי גרמניה וכד'.
בקפה "עטרה" התכנסו בעיקר עולי גרמניה בתל-אביב. ב"גינתי" וב"נגה" התכנסו שופטים, עורכי דין, אדריכלים, עתונאים, אמנים, אישי ציבור, פקידי מימשל ועיריה. הצייר ראובן רובין, המנצח מיכאל טאובה, ד"ר יוסף פומרוק, הסופר מנשה לוין ועוד.
אנשי עסקים העדיפו להיפגש ב"עטרה", "האחים שור", "קרלטון" ו"שדרות" ששכנו במרכז המסחרי. אפשר היה לפגוש שם גם את סמי גרונימן (מחבר הקומדיה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר), את הסופר מקס ברוד, המשורר יעקב פיכמן ועוד.
באמצע שנות השלושים נהגו סוחרי הקרקעות לקיים פגישות עסקיות בקפה "האחים" וכפי שכתב עליהם אלתרמן: "הנה בית הוועד המרכזי לסרסורים, למתווכים, למלווים, ללווים...כוס תה עולה כאן גרוש, וכוס עסיס בגרוש וחצי, על כן באים לכאן רק לצורך עסקים ששוויים למעלה מאלף לירה...".
מסוף שנות העשרים נוצרו בתי קפה "בוהמיים" מובהקים: "שלג לבנון", "רצקי", "כסית", "אררט" ו"מאור". אחר כך עבר מרכז הכובד הבוהמי ל"כסית" של חצקל, "קנקן", "פרק" ו"ורד". מתחילת שנות השישים אפשר למנות גם את "קליפורניה" ו"פינתי", "שטרן" ו"לב אביב" כבתי קפה של הבוהמה שהיו מעין בית שני לסופרים, משוררים, ציירים ואמנים. 

 

אוצרת: בתיה כרמיאל

מ-5 בנובמר 2006 עד 26 במאי 2007