162 מוזיאון ארץ ישראל

מעשה צורף


תכשיטי בית יעקבי בימי ראשית המדינה


 התערוכה חושפת את צורפות התכשיטים הישראלים שיוצרו באותן שנים במפעלים פרטיים על ידי צורפים ויצרנים רבים שעלו מארצות שונות, וזאת לעומת מפעלים מרכזיים וממסדיים כמו "משכית" ו"ויצ"ו" שהוקמו כדי ליצור מקורות פרנסה 

לאומנים עולים חדשים וכדי לשמר את מסורות האומנות המיוחדת של עדות ישראל במזרח. הצורפים והיצרנים במפעלים הפרטיים לא תמיד העמידו בעבודותיהם מודעות מתוכננת של הזהות הישראלית אך הם ביטאו ללא ספק את האמונה הספונטנית במדינה הצעירה ואת המאמצים הבלתי נלאים ליצירתם של תכשיטים וחפצים המבטאים את הישראליות על נהייתה אחר מודרניזם מחד וקשריה עם המזרח מאידך.
מפעלים אלה היו מגוונים וכללו תעשייה זעירה, אך בצדם פעלו  גם בתי צורפים שייצרו את תכשיטיהם כמלאכת מחשבת ייחודית. חלק גדול מהאומנים והיצרנים שעבדו בהם הגיעו בעליות הוותיקות, אך ייתכן שחלקם עלה גם בשנות החמישים. מעשי צורפות אלה היו נפוצים כייצור ישראלי עממי ופנו לקהלים נרחבים בארץ ובארצות אירופה ואמריקה. תכשיטים אלה שוּוקו על-ידי מכון הייצור הישראלי מאז שנות החמישים ודימוייהם מופיעים בקטלוגים מסחריים, שמקצתם מופיעים בנסח לספר זה. בית הצורפים יעקבי ביפו נבחר כמייצגהּ של תעשיית תכשיטים זו. אוספי התכשיטים המגוונים שלו חושפים מגוון נרחב של תכשיטים משנות המדינה הראשונות ומאפשרים לימוד שיטתי של מלאכת הצורפות המסורתית, כמו גם הצורפות החדשה. זו האחרונה מהווה פרק משמעותי בן חמישים שנה בקורות הצורפות בארץ כמו גם בתולדות התרבות הישראלית. בעשור הראשון למדינה התבלט בית יעקובי כצורף מקורי שידע לאחד מסורות שונות ולהתאימן לרוח הזמן והמקום. מבית הצורפים שלו ביפו יצאו אלפי תכשיטים המשקפים את כור ההיתוך הישראלי ותהליך יצירת זהות ישראלית חדשה, תוך שימוש בטכניקות שונות ותפישות רעיוניות מגוונות. רבים מתכשיטיו נענדו על ידי דמויות ציבוריות ובהן גולדה מאיר ובבה אידלסון.

שמעון יעקבי, צורף ונצר למשפחת צורפים מזה דורות, עלה לירושלים מאורמיה שבאזרביג'אן הפרסית בשנת 1935 ושם יסד את בית הצורפים שלו, שאותו העביר בשנת 1949 לרחוב בוסטרוס (היום, רחוב רזיאל) ביפו. במקום, נוצרו תכשיטים בידי צורפים רבים שעלו בשנות החמישים מרוב קהילות ישראל במזרח. הללו עבדו לצד רבי הצורפים שמעון יעקבי האב ויעקב בנו (שחי ביננו), תוך שהם רותמים במשותף את מסורותיהם ליצירה החדשה.

בתערוכה מוצגים תכשיטי יעקבי וצורפים אחרים, כמו גם תכשיטי בדואים, פרסים ועדות שונות שימחישו את מקורות ההשראה והייחוד והחידוש שבעבודת צורפים אלה. בתרבות הישראלית, לא נתפשו תכשיטים לא-מוסדיים אלה (שביקשו ברובם לבטא את החיים החדשים בארץ והשתמשו במילון הצורות של תכשיטי עדות ישראל במזרח בתור סימן זהות לאומנויות החדשות), כנושא למחקר וללימוד או כחפצים שיש בהם לשפוך אור על תפישותיהם האידיאיות של היוצרים וקהליהם. וכך למשל, זוהו עבודות הצורפות המגוונות בפיליגרן כעבודות תימניות דווקא, בעוד שהן מאפיינות מסורות צורפות במזרח ובמערב ונעשו בארץ על-ידי צורפים שבאו ממסורות צורפות מזרחיות מגוונות.

 

התערוכה והספר המלווה אותה, מהווים פרק מרתק בתולדות התרבות החזותית הארצישראלית- התכשיטים של ראשית שנות המדינה.

 

אוצרת: פרופ' נורית כנען-קדר

מ- 4 במאי עד 30 באוקטובר 2008