135 מוזיאון ארץ ישראל

חדר האוכל כמשל


צילומים

 

מבנה חדר האוכל היה ה"מושקע" ביותר בקיבוץ: הוא תוכנן בידי טובי האדריכלים ואליו הובילו כל השבילים. מראשיתו, היה חדר האוכל הלב הפועם של הקיבוץ. החברה הקיבוצית ראתה עצמה כמשפחה גדולה וכתחליף למשפחה המסורתית. במסגרת זו שימש חדר האוכל המקום שבו התנהלו החיים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים  של הקהילה. היו שראו בו בית-כנסת חילוני. תהליכי השינוי שידע הקיבוץ במשך השנים הטביעו את חותמם גם על חדר האוכל; מה שהיה אינו מה שיהיה, ועדיין לא ברורה הדרך ולאן יוביל השינוי. לאחרונה התעורר דיון בנושא שימור המרחב הקיבוצי, כצורת התיישבות שאין לה אח ורֵעַ בעולם ואף הוא קשור לסוגיית עתידם של חדרי האוכל. התערוכה מציגה ניסיון לבחון את משמעותו ותפקידו של חדר האוכל בהווה ובעתיד. ארבעה צלמים תיעדו חדרי אוכל בשבעה-עשר קיבוצים שונים. חדרי האוכל המצולמים מבטאים רמות פעילות שונות, יש בהם פעילים והומים ויש סגורים ועזובים. ניתן להבחין בקווי דמיון בין חדרי האוכל השונים הנושאים הד לתפארת העבר: פסנתר הכנף שנמצא כמעט בכל חדר אוכל (לרבות בריקים); קיר הקרמיקה המקשט את חדר האוכל מעשה ידיו של האמן המקומי (חלקם אמנים ידועי-שם מהדור הראשון של הקיבוץ); המדשאות הענקיות המקיפות את המבנה ומשתקפות בחלונותיו; הקו העיצובי המודרניסטי, הפשוט והמינימליסטי.
בחדרי האוכל הריקים, העזובה בולטת, בעוד שבפעילים שבהם ניתן עוד לחוש באווירת ה"ביחד" של ערב שבת או של ארוחות החג. דרך הצילומים עולות השאלות: איזה צורך ממלא חדר האוכל כיום? האם הקהילה בקיבוץ זקוקה  למרכז כזה ובאיזו צורה? מה קורה במרחב הציבורי של יישוב כאשר במרכזו מבנה שאינו נגיש לציבור? כיצד ניתן למלא בתוכן את המבנים העומדים ריקים? מה יכול להתפתח כחלופה למרכז החיים בקהילה? המבקר בתערוכה מוזמן למסע בין חדרי אוכל שונים, דרכו משתקפת תמונת מצב של המרחב הציבורי בקיבוצים בשנת 2009.

 

צלמים: בעז לניר, אתי חן ברייר, גיא רייביץ, רחלי גליקליך
אוצרות: מיכל שכנאי יעקובי, עידית שכנאי רן

מ- 31 במאי עד 21 באוגוסט 2010